לפני יומיים חגגתי עשרה חודשים
עשרה חודשים שלא השתמשתי בסמים ואלכוהול, שלא גנבתי, שלא רימיתי, שלא יצרתי חובות חדשים, עשרה חודשים שהתחלתי לשנות את המסלול לחיים שקטים ושלווים יותר, לי לילדיי ולכל מי בסביבתי.
זמן לחשבון נפש, מה עברתי בתקופה הזאת, איך הכל התחיל ואיפה, לא יודע מאיפה ולמי להתחיל להודות, לכפיר ששלף אותי מהתופת לאישפוזית, לתמר שהשאירה אותי ודאגה לי כל החודשיים ששהיתי באישפוזית, לאליעזר שהבין טוב יותר ממני מה נכון לי, לאייל שעדיין מהדהד לי כל יום כל היום הקול שלו “קפלן יהיה בסדר, רק תמשיך לבוא” ובאמת שהשלם גדול מסך חלקיו הענקיים.
קפצתי לאישפוזית לפני שבועיים לביקור, התרגשתי ברמות שלא ידעתי שקיימות בתוכי, הכל צף לי פתאום, כל רגע ורגע, באיזה מצב נפשי הגעתי ואיפה אני נמצא היום, את הבריתות של הילדים שלי אני לא זוכר אבל שם כאילו הכל קרה הרגע, התרגשתי גם מהסל בחצר שהייתי מיידה אליו כדורים כדי להשתיק עם הרעש את הצרחות שבראש, עברו לי בראש הקבוצות, ההשכמות, השיחות, הארוחות ומה לא ובעיקר התחושה הזאת שאני לא לבד וכל עוד אני בדרך יש צבא שלם מאחוריי, הגעתי בתחתית הריגשית הכי עמוקה שידעתי אי פעם אחרי סיבוב קשוח של שנתיים של שימוש אחרי שסיימתי שהייה של למעלה משנה ברטורנו (החזקתי מעמד בחוץ פחות מחודשיים), לא ידעתי איך אני מתקדם משם ומה יעזור לי עוד פעם מרכז גמילה, מ2013 אני נכנס ויוצא ממרכזים אמבולוטריים, סגורים, הוסטל, מאות שיחות פרטניות עם עוסי”ם ופסיכולוגים, קבוצות טיפוליות, הדרכות וקבוצות תמיכה, מיואש, חסר תקווה, מפוחד וחסר שקט אולי אפילו בדכאון קל, חוץ מלבכות לא ממש יכולתי לעשות משהו בתקופה הראשונה, אבל משהו במקום הזה על כל חלקיו נתן לי המון תקווה שזה יכול להיות אחרת הפעם אם אפסיק להילחם, אם אכנע ופשוט אקשיב, לא יודע מה קרה דווקא שם אבל מתוך השבר והתחתית הריגשית העמוקה הגיעה גם הכניעה וההבנה שזה הרבה יותר פשוט ממה שסיבכתי את זה כל השנים, זה יכו להיות הרבה יותר פשוט, קיבלתי את מה שאמרתם לי שאני לא צריך שוב מרכז גמילה אלא פשוט ליישם את מה שאני כבר יודע בפשטות, וזה מה שעשיתי המשכתי לבוא, ללכת לקבוצות כמעט מדי יום, ספונסר וצעדים ולהיות כנה ונכון וכשהגעתי לאישפוזית ואני מסתכל על ממי של אז ומי שאני היום אני לא מאמין שעברו רק 10 חודשים, לא שהחיים נעשו סוגה בשושנים, בחודשים האלו לא נעלמו בעלי החובות, עדיין מתמודד בבתי משפט על המשמורות של הילדים לקינוח גם בעיות רפואיות שצצו בתקופה הזאת, אבל הפחדים המשתקים, הייאוש, חוסר היכולות להתחיל לעשות פעולות מיטיבות עם עצמי כבר לא שם, מתמודד כל יום עם מחלת ההתמכרות בגאון, פתאום מספיק לי ללכת לים בשקט בשביל להנות, לא צריך לאאבד את עצמי בשביל להזיז מיתר אחד בנשמה, אני כבר לא צריך כ”כ הרבה רעש בשביל כ”כ מעט שקט, יש ל את השקט הזה גם בלי לעשות כלום חוץ מלנהל סדר יום המושתת על העקרונות הרוחניים של ה.NA
אף פעם לא חשבתי שיבוא רגע בגיל 36 אשב לי במקלט ברמת גן ואתרגש מ40 נרקומנים שימחאו לי כפיים על זה שלא השתמשתי בסמים במשך 10 חודשים, אבל באמת שזה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי ואני באמת יודע שהרבה מעבר לניקיון מהסמים זה הניקיון בנשמה וזה מה שתמיד חלמתי ולא היה לי, השקט הפנימי (היחסי כמנובן) הללכת לישון בלילה בידיעה שהיום הזה התנהל ממקום של בחירה ולא ממקום שכוחות אחרים בי רצו ולקום בבוקר ולדעת שאני קם במטרה להיות הגירסה היותר טובה שלי מאתמול.
אני יכול לכתוב עוד שעות אבל מה שאני מנסה להגיד בכל המגילה הזו שהחלק שלכם בכל התהליך הזה הוא סופר משמעותי ונוכח ואין לי באמת דרך להעביר את מה שאני מרגיש כלפי דרך אחרת ככלל וכלפי כל אחד ואחת מכן כפרט אז פשוט אסיים באסירות תודה ענקית לכם ותבפילה שלא יגמר לעולם.
