קוראים לי דוד אני בן 25
התחלתי להמר בגיל 17 בקטנה עם חברים, משם זה עבר לקזינו, גם בקטנה, ולאט לאט ההימור מכסף שלי שנגמר עבר להיות הימור מהלוואות, מחברים, מכרים, מי לא? מהר מאוד הבנתי שיש לי בעיה, אבל לא היה לי מושג מה זה אומר, המשכתי והמשכתי וניסיתי ללכת לקבוצות תמיכה, שום דבר לא עבד כשהמשפחה יזמה את הטיפול, המשכתי שוב להמר והפעם בסכומים גדולים, הריקנות הלכה וגברה, והחובות הלכו וגדלו, החיים המשיכו, והחור בנשמה עדיין קיים והחיים לא חיים, ההימורים המשיכו להשאיר אותי שורד עוד יום ועוד יום, היה גם צבא, והיו הימורים, והם לא נתנו לחיים הפשוטים להיות פשוטים, כי הכסף הגדול גרם להכל לאבד משמעות, ככה חשבתי אז, לא האמנתי שיש פיתרון, לא רק להימורים אלא לי, לדוד, חשבתי שהחיים שלי מהר מאוד יגמרו כי אין שום משמעות לכלום, חוץ מלהמר אין שום סיבה לחיות, לא יכלתי להסתכל במראה, לא יכלתי לסבול את עצמי אפילו לשניה, לא יכלתי להתמודד עם סיטואציה בחיים הכי פשוטה, כמו לנהל שיחה פשוטה עם אנשים בלי לסיים את זה תוך דקות בשנאה עצמית שהייתה הרסה פעמים מושלכת גם על אחרים, שנאתי את עצמי ויצרתי מעגלים שליליים, הראיתי לאנשים הכי קרובים אלי שאני ייאוש מהלך, ופגעתי במערכות יחסים הכי מדהימות שהיו לי, חברי ילדות, משפחה, ועוד ועוד, שפטתי את עצמי כל יום. רציתי לשים סוף להכל, לא יכלתי לרדוף עוד, ידעתי שיש פיתרון פשוט, אבל לא האמנתי שזה יעבוד אצלי, ידעתי שמשהו דפוק אצלי ושום דבר לא יעזור, המשכתי את הכדור שלג של ההימורים ונכנסתי למקומות שלא הייתי צריך להיכנס, התחברתי לאנשים שלא הבנתי בכלל מה לי ולהם, מה שהיה משותף זה האהבה לקלפים, הרגשתי בודד מוקף במלא אנשים, היה צריך לשים סוף להכל, או מוות או טיפול זה היה האופציות, ידעתי, אנשים ניסו לעזור אבל לא האמנתי.
לילה אחד הרמתי טלפון בייאוש לחבר והוא אמר לי יש פיתרון תבוא לאישפוזית דרך אחרת תן לבלגאן שקט ליום אחד, ליום אחד אל תרדוף, אל תסבול.
לא היה לי שום דבר להפסיד, לא היה לי לאיפה ללכת, כולם ריחמו עלי ושנאו אותי, ואני בעיקר את עצמי. ישנתי מה שישנתי ובבוקר הגעתי למקום, מלא בייאוש, לא מבין מה אני עושה שם, לא נותן לעצמי תקווה הכי קטנה, מדריך חבר אייל סביליה קיבל אותי בחיבוק חם ואוהב ואמר לי אוהב אותך אחי ויהיה בסדר, לא האמנתי לו, אבל אני לא ישכח את החיבוק הזה, נכנסתי לשם, לא מבין מה אני עושה שם, לאט לאט החלטתי שאין לי מה להפסיד אז אני מוריד את כל המסכות, נמאס לי לחיות בסבל, אני חושף את הפצעים, אני נותן להם לדמם, והם דיממו, והיו ימים בטיפול שהרגשתי שאני לא יכול יותר להרגיש, שלהרגיש זה משהו שהרגלתי את עצמי שנים לא לעשות ולברוח תמיד, אבל אז בא חיבוק חם ואוהב, מקבל, לא שופט, חיבוק של קבלה פשוטה, של הזדהות, בהתחלה לא האמנתי, לא הצלחתי להאמין, רציתי ב רציתי להאמין שיש תקווה למשהו, אבל לא ידעתי איך, אמרתי ״מה שתגידו לי לעשות אני יעשה״, ועשיתי מה שאמרו לי, קל זה לא היה, והיו ימים מאוד קשים אבל יום אחד התחילה להיכנס התקווה, ידעתי שלא מגיע לי לסבול יותר, נכנסתי לפגישה עם עו״ס והתחלתי לפתוח
עוד ועוד חדרים בלב, וזה כאב, לא הייתי מסוגל, אבל ידעתי שזה או זה או הסוף, המשכתי לפתוח, לדבר על הפצעים, קיבלתי דרך חדשה, קיבלתי תמיכה מהבית הטיפולי, חברים קיבלו אותי איך שאני, בכו איתי, חיבקו אותי ואני אותם, עברנו יחד קשיים בלתי נסבלים, אבל עברנו אותם, פעם ראשונה בחיים הרגשתי משהו אמיתי, אני לא צריך להראות יותר, המקום נתן לי תקווה לחיים, תקווה שלא הייתה לי, הציל אותי מהסבל, מהמוות, ידעתי שרוצים רק טוב בשבילי, אז התמסרתי לטיפול, היו רגעים של שבירה שרציתי להרוס הכל, אבל אז באה התמיכה וההבנה, משהו שלא האמנתי שיהיה באמת, לא צריך לסבול יותר, סיימתי טיפול בהצלחה אחרי 6 חודשים וחצי, וידעתי שיש תקווה, החיים הם לא רצף של הרגשות טובות וריגושים מטורפים, זה מה שהייתי רוצה לעשות פעם כדי לא להרגיש, החיים הם מלאים ברגעים שאני צריך לדעת לקבל אותם איך שהם, ולדעת שאני לא לבד בעולם, יש פיתרון. דרך אחרת.